בתם של שולמית ויצחק. נולדה ביום ח' באב תשל"ה (16.7.1975) בירושלים. ילדה שנייה להוריה, אחות של אבי ואסתי.

דניאל, לבית מסטריאל, גדלה והתחנכה בירושלים. למדה לימודי יסודי בבית הספר "הכרמלי", המשיכה ללימודי חטיבה ולשנות התיכון הראשונות ב"בית חינוך – עירוני ג'" ומשם עברה ללמוד בבית הספר התיכוני ב"חוות הנוער הציוני" בעיר, במגמת אומנות.

נערה מופנמת ושקטה, בעלת חוש הומור מפותח, חיוך שובה לב וצחוק מתגלגל. יצירתית ומוכשרת מאוד, נהנתה מעיסוק באומנות, עבדה ופיסלה בקרמיקה, צבעה וחידשה רהיטים בבית והפליאה בכישרון הציור שלה. אסתי אחותה סיפרה: "כשהייתי בבית ספר יסודי והיו לי עבודות להגשה, דניאל הכינה לי אותן. אני זוכרת שהכינה עבורי מבנה מקסים של הכותל המערבי מקרטון".

חרוצה מאוד, בגיל חמש-עשרה החלה לעבוד במקביל ללימודיה כמלצרית, נהנית מתחושת העצמאות ומהשכר שהרוויחה.

מנעוריה גילתה אהבה לאופנועים. בהגיעה לגיל שש-עשרה שמחה להוציא רישיון נהיגה על אופנוע ומאז רכבה על קטנוע שרכש עבורה אביה, שהגשים בכך את חלומה.

בהגיעה לגיל גיוס, שירתה תחילה בחיל שריון ומשם עברה לחיל האוויר, תחילה ביצעה תפקיד פקידותי ולאחר הכשרה מתאימה שימשה בתפקיד נהגת צבאית.

לאחר שחרורה מצה"ל, ביום 10.8.1995 התגייסה למשטרת ישראל. לאורך שנות שירותה כיהנה במגוון תפקידים אותם ביצעה ביעילות ובמסירות אופיינית, הקפידה למלא את המשימות שהוטלו עליה באחריות ובמקצועיות. את שירותה החלה כשוטרת סיור במחוז ש"י (יהודה ושומרון) ותוך זמן קצר עברה לתפקיד בלשית בחברון. שירתה במספר תפקידי בילוש וחקירות באגף החקירות והמודיעין, כיהנה כמש"קית (מפקדת שאינה קצינה) ביישוב אפרת, לאחר מכן עברה למחוז ירושלים לתחנת בית שמש, שם כיהנה במספר תפקידים - תחילה כמש"קית היישוב צור הדסה, אחר כך בלשית נוער ובהמשך חוקרת ומזכירת לשכה של מפקד תחנת בית שמש.

לאחר מכן עברה דניאל לשרת בחטיבת האבטחה. תחילה הייתה מזכירתה של ראש חטיבת האבטחה, ובתפקידה האחרון שירתה כראש לשכת רמ"ח (ראש מחלקת) אבטחה. במהלך שירותה התקדמה לדרגת רב-סמל בכיר. סיפרו עמיתיה: "דניאל הייתה שוטרת שטח במשך עשרים שנה, לוחמת מדהימה שידעה לבצע ירי מדויק. שוטרת ברמ"ח אבריה אשר ידעה לעשות מגוון תפקידים, בעלת חוזק ואיכות. בתחילת עבודתה כבלשית בחברון, כשהתעסקה באמל"ח (אמצעי לחימה), עשתה את זה בצורה בלתי רגילה ומצד שני הפגינה רכות, פגיעות ורגישות. תמיד ידעה לאסוף את עצמה ולצאת לקרב". לאורך השנים קיבלה מכתבי המלצה ותשבחות ממפקדיה על פועלה והישגיה.

במקביל לבניית קריירה במשטרה, הקימה זוגיות אוהבת עם יונה (יוני) מזרחי. השניים הכירו בשנת 1997 במסגרת שירות משותף במשטרה כבלשים בתחנת חברון והאהבה ביניהם פרחה. ב-18 בנובמבר 1998 נישאו. "היא כל הדרך שתקה ואני כל הדרך שרתי" סיפר יוני על ההיכרות ביניהם, "היינו עובדים במארבים יחד כל לילה, ישבנו לשתות קפה משותף ודניאל התוודתה על אהבתה כלפי. אני זוכר שהיינו ברכב בילוש יום אחד והיא שאלה אותי 'אתה רוצה להתחתן איתי?' עוד לפני שהיינו זוג, ומיד אמרתי לה כן... תוך חצי שנה היינו מתחת לחופה. חלקנו אהבה בלתי רגילה, היינו צוחקים, מדברים, רוקדים ומבלים אחד עם השנייה, כמו בנעורים".

הייתה בת זוג מגוננת ומטפחת, הקפידה לשמר את הזוגיות ולהכניס עניין לשגרת החיים העמוסה. "רומנטית, יוזמת ומניעה" תיאר אותה יוני. השניים הקימו ביתם תחילה בירושלים ובהמשך עברו למעלה אדומים לתקופה, משם ליישוב אפרת ולבסוף התמקמו ביישוב צור הדסה.

במרוצת השנים נולדו לזוג ארבעה ילדים: אביב חביב, צחור יצחק, טל ושהם. אֵם מסורה מאוד לילדיה, קלילה בגישתה אך עם זאת ידעה להציב גבולות. נוכחת, דומיננטית ומגוננת. סיפר טל בנה: "היא הייתה 'סופר אימא', חייכנית שיודעת לחלק את האהבה שלה בין כולם, פשוט מדהימה. שמרה על הבית ועלינו כמו לביאה, זה ממש אפיין אותה - לשמור על המארג הביתי שלנו. היטיבה לחלק את הקשב שלה ועשתה המון דברים יחד. נהגה לקום מאוד מוקדם כדי להכין אוכל ולארגן את הבית. תמיד ידעה מה כל אחד מאיתנו צריך ורוצה, חילקה את הקשב שלה בצורה מדהימה". בית המשפחה היה בית פתוח וחבריהם של הילדים נהגו להגיע ולבלות בו, נהנים ממטעמים מיוחדים שהכינה.

המשפחה נהנתה לבלות יחד, יצאו לטיולים בארץ ובחו"ל ושילבו בכל טיול ביקור בתערוכות ובמוזיאונים שתכננה דניאל חובבת האומנות. גישתה האומנותית הורגשה בכל פינה בבית, ציוריה היו תלויים על הקירות, רהיטים ששיפצה פזורים בבית ובספרייה הביתית ספרים שקראה בנושאי אומנות.

"אישה של עשייה" הגדירו אותה, ממוקדת, חדורת מטרה ובעלת אינטואיציה טובה ואינטליגנציה רגשית גבוהה. השכילה לשלב הורות, משפחתיות וקריירה בצורה הטובה ביותר. יזמית בנשמתה, שאפה גבוה ותכננה את העתיד, מקווה להגשים את שאיפותיה עת תצא לפנסיה מהשירות.

מצוות כיבוד ההורים הייתה נר לרגליה והיא דאגה להוריה במסירות אין קץ, הקפידה לסייע להם בכל דבר ועניין. בשנת 2019 נפטרה אימה לאחר התמודדות ממושכת בסרטן, והיא הקפידה להיות לצד אביה כל הזמן, נהנית מקשר מיוחד וקרוב עימו עד יומו האחרון. האב נפטר מסרטן במחצית 2020, כחודש לפני מות דניאל.

קשריה עם שני אחיה היו מצוינים. שמרה על קשר עם האח אבי שגר בארצות הברית ואף ביקרה בביתו, ויחסיה עם אסתי אחותה היו הדוקים. "היינו מעבר לאחיות" סיפרה אסתי, "דיברנו לאורך כל שעות היום. דניאל שימשה עבורי אימא ואבא, החברה הכי טובה שלי. מילאה כל פונקציה בחיי".

ביום חמישי 11.6.2020, זמן קצר אחרי שצפו בטקס השבעה צבאי של הבן אביב שסיים חלק ממסלול ביחידת "דובדבן", חזרו יוני ודניאל כל אחד למקום עבודתו במשטרה. דניאל רכבה על האופנוע ובתוך המנהרה הדרומית בכביש 60 נפגעה בתאונת דרכים ונהרגה.

רב-סמל בכיר דניאל מזרחי נפלה בעת מילוי תפקידה ביום י"ט בסיוון תש"ף (11.6.2020). בת ארבעים וארבע בנפלה. הובאה למנוחות בבית העלמין האזורי בנס הרים. הותירה אחריה בעל, ארבעה ילדים, אח ואחות.

יוני בעלה כתב: "שנה שאני קם כל בוקר, נוגע בעצמי וחושב - האם זה חלום? האם זה ייתכן שאת לא איתנו? האם רק הלכת ותחזרי?

אני קם כל בוקר, מכין ארוחת בוקר לשהם וטל, מסתכל על תמונה שלך עם צחור ואביב באיטליה ואומר לעצמי - 'זה רק טיול, את תחזרי', ואני ממשיך לעבודה, בודק אם אני בחלום או שאני ער. וככה כל רגע וכל שנייה מהיום שהלכת, ומגיעה שבת וקידוש וכולם יחד ואת עוד לא הגעת, ומגיע חג, ומדליקים נרות חנוכה ואיפה את? ומתחפשים בפורים, ואיך מחפשים את הילדים בלעדייך? והנה מגיע פסח והגוף כבר לא מסוגל לשאת את הצער הזה, את גודל האסון שאת לא איתנו...

מידת הצניעות, היושר, יראת הכבוד ושמחת החיים הן מידות שהיו בשלמות בך.

כתב בנה: "לא נשברנו אימא. אני כותב לך כי לא קל לי, בלשון המעטה. יש בי אמונה שטוב לך עכשיו. אני כותב לך כי אני פשוט מתגעגע. אבל אימא השתניתי, אני לא הילד התמים שפעם הייתי.

בעולם הזה קשה להבדיל בין טוב ורע, ואת נשארת טהורה יפה ועדינה כחסידה צחורה. מה שנשאר זה לעצום עיניים, להתפלל שיושיע".

ניצב-משנה אמיר, מפקדה, ספד לה: "דניאל, אומנם היית ראש הלשכה אבל היית הלב הפועל של כולנו. הצחוק המתגלגל שלך ועליצות החיים היו סימן ההיכר שלך. היכולות שלך, המקצוענות שלך, הקשר האישי, החברות עם כל אחד ואחת מאיתנו היו לאבן היסוד של המחלקה. לא נשכח לעולם אבל מבטיח להמשיך, אני מצדיע לך".

באתר פייסבוק הוקם דף בשם "זוכרים את דניאל" בו כותבים קרוביה דברים לזכרה.

חבריה בחטיבת האבטחה בה שירתה הפיקו אלבום הכולל תמונות ודברי זיכרון, כך כתב תת-ניצב מוריס: "היית עוגן מרכזי של מחלקת האבטחה עם נוכחות ומעורבות שלא נשכח... מי יודע מה קרה, איך הדרך התפתלה, מי יכול לשפוך קצת אור על הכביש שמאחור? כך הלכת לבלי שוב, קולך נדם אך מנגינתך תישאר בליבנו הדואב. את פנייך לא נראה יותר לעולם אך צחוקך יישמע כאן לעד. דניאל, החטיבה הייתה בית עבורך, הבית שלך – של כולנו. זוהי פרידה עצובה, כואבת שהפתיעה אותנו מאוד... תפרשי על משפחתך ועלינו את כנפייך ממעל, זיכרונך ייוותר עימנו לעד".

כתבה חברתה עפרה: "דני אהובתי, היית לי כאחות, החצי השני שלי. מהרגע שהגעת לחטיבה התחברנו והפכנו לחלק בלתי נפרד האחת מהשנייה... אני יושבת לבד עם עצמי ונזכרת בכל הרגעים השמחים, המצחיקים שהיו לנו, הצחוק והבכי מתערבבים יחד... אוהבת ומתגעגעת כל כך".

רעות חברתה כתבה: "דני אהובה שלי, אני עוד לא מעכלת שאת לא כאן. הצחוק שלך כל כך חסר במסדרונות החטיבה... כל כך אהבתי אותך, את תמיד היית פה כדי לחוות דעה, להקשיב לי, לייעץ לי, להרגיע אותי ואפילו לתת את הטאצ' האומנותי שלך בדברים יצירתיים כי את כישרונית בטירוף... לא אשכח אותך לעולמים חברתי היקרה, את תחסרי לי מאוד. אוהבת אותך לעולמים וכבר מתגעגעת לימים בהם היית פה".

סגן-ניצב טוני כתבה: "סימן ההיכר של דניאל היה צחוקה המתגלגל ושמחת החיים שלה, אישה שכולה לב ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה... אחרי מותה מתבהרת דמותה המדהימה, בכמה אנשים היא הצליחה לגעת וכמה הייתה אהובה על כולם. כל כך הרבה כאב על האובדן, שאין בכוחן של מילים לבטא. לכתה בטרם עת הותירה בכולנו חלל גדול אך אנחנו מבטיחים להמשיך ולאחוז בחיים ולקיים את צוואתה להישאר שמחים תמיד".

בחטיבת האבטחה הנציחו את דניאל בחדר הדיונים אותו היא עצמה עיצבה בכישרון רב, הנקרא "חד"ן דניאל".

דניאל מונצחת באתר "גלעד לזכרם" של המשטרה ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שהוקמה במכללת השוטרים בבית שמש.